<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ב' שער י"ב</h1>
<h2>דף ו.</h2>
המפקיד חפץ או כלים אצל חבירו. והנפקד מעכבו, שטוען כי המפקיד חייב לו כך וכך, כתב הגאון מי שיש לו אצל חבירו ממון ויש לו תחת ידו של חבירו מלוה או פקדון, דמיא לדינא דעביד איניש דינא לנפשיה. והכין חזינן דאית ליה למתפסיה לפקדון על דאית ליה, ואתי לבי דינא א"ל למילתא אית לי לותי פקדון ואית לי על זה כך [וכך], ותפסתיה על מאי דאית לי. ואי יהיב לי מהדרנא ליה פקדון דיליה. ודינא הוא, מיגו דיכיל למימר לית לך לותי פקדון, אי נמי אהדרתיה לך, יכיל לטעון עד כדי דמיו. וכתב בעל העיטור, דלא אמרינן בפקדון מיגו אלא היכא דליכא עדים ולא ראה ע"כ. וכן דעת רש"י בפ"ק דמציעא גבי שמא מלוה ישנה יש לו עליו וכתב רש"י ז"ל ומכיר ששכחה ויכפור בה והולך ותוקף ונשבע שיש עליו דמי חציה וטלית זו שלו היתה, דהא אפילו גלימא דעל כתפיה שעבד עליה ע"כ. ודקדקו מדבריו, דמצי טעין כך וכך יש לי גבי פלוני, ומהימן דמצי למשקל גלימא דעל כתפיה בעל כרחיה. וכן נמי אי אית ליה פקדון מצי לעכב. והראב"ד ז"ל כן כתב, דליכא חילוק בין מלוה לפקדון וכל שכן ממה שתפס, כגון [ב"מ קט"ז ע"א] ההוא דחבל סכינא דאשכבתא מצי למיטען עד כדי דמיו, כל שכן במה שבידו, בין במלוה בין בפקדון שיכול לתפוס ולטעון עד כדי דמיו, ומביא ראיה ממלוגא דשטרי דאפקידו גבי ההיא איתתא בפרק הכותב [פ"ה ע"א], וכד תבעו יתמי אמרה מחיים תפיסנא ליה. אלמא יכולה לתפוס פקדון שבידה מחמת הלואה שיש לה בידה. דהתם ליכא למימר שהיא תטעון תפיסנא שקניתי אותם, דאם כן הוה לה לאיתויי כתיבה, דשטרי צריכי כתיבה ומסירה. אלא ודאי בתורת תפיסה עבדא ליה. והתם בפרק שור שנגח [מ"ו ע"ב], גבי נזקקין לתובע כתב רש"י ז"ל הדין דכל זמן שאין עדים בדבר יכול לטעון כדי דמיו מיגו דמצי למיטען לקוח.
<h2>דף לד:</h2>
[שומר חנם שאמר הרני משלם ואיני נשבע וכו' דבר שאינו מוצא לקנות כמותו בשוק חוששין שמא עיניו נתן בו ומשביעין אותו בתקנת חכמים שבועה בנקיטת חפץ שאינו ברשותו ואחר כך משלם]. והוא הדין לשאר השומרים, כגון השואל שאמר נגנבה, ושומר שכר והשוכר שאמרו נגנבה או אבדה, אע"פ שהן חייבין לשלם, משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, ואחר כך משלמין דמי הבהמה או החפץ. שאנו חוששין שמא עינו נתן בה. ואם אמרו הבעלים יתר על זה היה שוה, כולל בשבועתו שאינו שוה אלא כך וכך.
<h2>דף פג.</h2>
שומר חנם שהביא ראיה שלא פשע פטור משבועה, ואין אומרין שמא שלח בו יד קודם שאבד. ובעל הפקדון שהביא ראיה שפשע השומר, משלם. ואם טען ואמר תנאי היה בינינו אינו נאמן, שהרי יש עדים שפשע. עכ"ל ר"ם ז"ל.
<h2>דף צד.</h2>
טען השומר שהתנאי היה בינינו, ובעל הפקדון אומר לא היה שם תנאי, אע"פ שהפקיד אצלו בעדים, מתוך שיכול לומר שמרתי כדרך השומרים ונאנסתי, נאמן לומר שהיה ביניהם תנאי. לפיכך ישבע שלא שלח בו יד ושאינה ברשותו ושהיה בהם תנאי. והראב"ד ז"ל כתב על זה, תימה והעדים לא שמעו התנאי. ואיך נאמן לומר תנאי היה בינינו. וכיון שהפקיד סתם (ביניהם) [בפניהם] הרי נעשה שומר גמור, והוא מודה שפרע. ומה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן.
